ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית ÌÈ Ó Ï Ó È Â ÈÁ È Ú Ú ÈÏ È ı בעת העתיקה היו בבל ומצרים מרכזי גידול לתמרים, כאשר במאה ה- 4 לפנה"ס הפך גידול זה לענף חקלאי גם בארץ ישראל. רוב המטעים באותה עת הניבו תמרים לחים (5), פירות אותם ניתן היה לשמר טריים ימים ספורים בלבד. מגדל התמרים הבבלי והמצרי הרחיב את מטעי התמר באופן מוגבל, שהותאם ליבול אותו העריך שיוכל למכור מיד לאחר הגדיד, ומשום כך מחיר הפרי בעת הגדיד היה נמוך. פתרון חלקי שנמצא על ידו לעודפי התמרים הלחים שלא נמכרו היה טיפול בהם והפיכתם למאכל הנשמר זמן ממושך יותר, זאת באמצעות בישול, אפייה או סחיטה. מהתמרים הלחים הפיקו דבש, יין, ריבות, מיני מתיקה ועוד, וזאת למדים אנו מהממצאים הארכיאולוגיים וממקורות חז"ל. התמר שימש בארצות אלו מזון בסיסי וזול, כעין דגנים או קטניות בארץ ישראל (15). עדויות מעניינות לאישוש טענה זו מוצאים אנו בספרות, מרישומים של חוקרי טבע מן העבר הרחוק. תאופרסטוס, חוקר טבע יווני גדול של העת העתיקה ותלמידו של אריסטו, שחי במאה הרביעית והשלישית לפנה"ס (287-327 לפנה ס), כתב:... ÌÈ Ó ÂÏÈ Â ÔÂ Ó ßÙÂ Ù Ï Ì Ó Ó apple È Âapple Ú Â È Ô ÙÒÂÈ ÈÏÂ Ú Â È Ô Â Ù ÂappleÈ ßÚËÂapple ÔÂÏÚß ßÌÈ È Ú Ó ÈappleÊß Á  Á Ï ÔÂÈÒÈapple ÂÏÚ ÔÂÈÚ Æ π ÈappleÙÏ Ï È ı ÂÏ Â ÌÈÈ ÂÁÈÈ Ó ÈappleÊ Ù ÂÓÏ Â apple Ó ÙÂ È ÂÏ apple ÌÈÈÙÏ Î Âapple È ÒÚ ÔÂÂÈÎ ÆÔÈÈappleÚÓ ÊÚÂapple   ÈËappleÊÈ Â ÈÓ ı Ó ÈÚËÓß Âapple ËÒ Ó Â Ú ÌÈapple ÙÒÓ Ê Âapple Ë ÂË Â Â ß ÂÓÏ Â apple Ó Èapple È ÙÂ Ï È ß ÈËappleÊÈ Â ÈÓ Ù ÈÏ È ı ÚËÓ ß ÂÓÈÏ Ó Ô ÏÁ Ê ÌÂÁ  ÙÒÓ ÛÈÒÂ Ï ÈÓˆÚÏ ÆÂÈÏÚ Â ÂÏÁ Ô ÏÁÂ Ê Ó Ó בתמונה למעלה: ד"ר עקיבא לונדון כשמאחוריו אחד מעצי התמר ששימשו בניסוי על רקע עבודת הדוקטורט שלו בנושא ענף התמרים בתקופה הרומית - ביזנטית. עקיבא לונדון / המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן מייל לתגובות: Akivalondon@gmail.com 37 'עלון הנוטע' שנה ס"ד, אפריל 2010
ÌÈ Ó apple ÌappleÈ Ô È ÓÚ ÌÈÏ ÌappleÈ ÌÈ Á ÌÈ ÂÊ ÌÈÏ ÌÈÏ Ï ÌÈÏ Ì ÂÈ ÌÈ Â Ó Ì Â ÓÏ ÌÈ appleâ Ï È Ë ÂÓÈ Ï Ì ÌÈ Á ÂÓÂ Ó Â ÔÈÒÈ Ù ÌÈ ˆÓ (2 VI..(H.P. II. פליניוס, חוקר טבע רומי שחי במאה ה- 1 לספירה (79-23 לסה"נ) הוסיף על כך:... ÔÈÒÈ Ù ÌÈ ˆÓ ÌÈ Ó Â ÌÈ Ó ÓÂ לחים), (זנים ÌÈ Ó apple ÌappleÈ (בבל) Â Â È ÂÏÈÒ.(N.H. XIII. IX. 49-50) ÌÈ Á ÌÈÈÁ ÈÏÚ Â ÌÈ ÈÊÁ ÌÂËÈÙÏ הפלאח המעבד אדמתו בשיטות העבודה המסורתיות זורע כל שנה חיטה או שעורה, על פי אזורי הגידול, אינו מדקדק בזנים, על אף שידוע כי קיימים זני דגנים רבים. לעומתו, החקלאי המודרני לא יעלה על דעתו לזרוע את שדהו ללא ידיעה ובדיקה של הזן המתאים ביותר לאזור ולמועד בו הוא מעבד את אדמתו. ההוצאות המרובות, קרקע מצומצמת, חוסר במים, בדיקת האלטרנטיבה החקלאית והכספית - כל אלה הם כנראה הסיבות לכך, ואלו כמעט שלא העסיקו את מגדל התמרים בבבל ואת הפלאח המסורתי. מאפיון זני התמר החשובים שאותם גידלו בארץ ישראל בימי בית שני, המשנה והתלמוד (הלוא היא התקופה הרומית והביזנטית) עולה, כי נעשתה כאן בארץ מהפיכה של ממש. חקלאי הארץ פיתחו ענף תמרים שהגיע לפסגת הפיתוח החקלאי בעת ההיא. מהמקורות והממצאים עולה, כי במהלך השנים בוררו כאן בארץ זני איכות - ככל הנראה באמצעות ריבוי מזריעים, שהצטיינו בשלושה פרמטרים חשובים (5): זנים יבשים, הניתנים לייבוש ושימור, פרי גדול ומרשים ביותר וטעם משובח. פיתוח זני תמר הניתנים לייבוש ושימור הביא למהפך בענף זה, ומאז שימשו פירות התמר מזון איכותי לאורך כל ימות השנה. טעמם המשובח נשמר, לא היה צורך למהר במכירתם וניתן היה לפרוס את שיווק הפרי לאורך כל חודשי השנה. החקלאים למדו כי בזני התמר היבשים אין למהר ולמכור את היבול מיד בתום הגדיד, להפך. ככל שחלף הזמן משעת הגדיד האמיר מחירם. ענף התמר הפך רווחי מאוד: מחירי התמרים האמירו גם בשל האפשרות לייצא את הפרי שלא נמכר בשוק המקומי, וכך ניתן היה להרחיב עוד יותר את היקף הגידול. התמר, כפרי מזין ומתוק, שימש מרכיב בעל משמעות בסל המזון האירופי (אם כי מחירו היה גבוה, וככל הנראה היה פרי מותרות) והכנסתו של החקלאי גדלה. דווקא מקורות המים המצומצמים בארץ ישראל, הוצאות העבודה הגבוהות ושאר מגבלות הם שהביאו את החקלאי הארץ ישראלי ליעילות, לחיפוש זנים רווחיים יותר ואמצעים להוזלת ההוצאות ולרצון להתקדם בידע ובשיטות הגידול. עושר באוצרות טבע הוא לעתים לרועץ לטווח הרחוק. Ú Ó ÈappleÊ פרופ' בן-יהושע ציין במאמרו שלושה זנים חשובים מן העבר. ראוי לציין כי מצאנו אזכורים לכ- 40 זני תמר מהתקופה הרומית-ביזנטית - כ- 17 זנים מארץ ישראל, כעשרה זנים מאזור בבל, כשלושה מפיניקיה ויוון וכ- 11 זנים ממצרים ואפריקה. אזכורים אלה מופיעים במקורות העוסקים בחקלאות בתקופה זו. המקורות היווניים, הרומיים והערביים המוקדמים, וכן מקורות חז"ל, מביאים את פירוט תכונותיהם של זנים אלה (5). מתוך 17 הזנים שגודלו בארץ עשרה היו ראויים לייבוש ושימור ושמונה היו זני איכות משובחים (6). תמונה 1: ספינת סוחר רומית: האפשרות לייצא את הפרי המיובש העלתה את רווחיות הגידול Ú ßÒ ÈÏ appleß Ó Ï Â אחד מזני התמר החשובים והמרשימים שגידלו בארץ בתקופה הרומית והביזנטית היה 'נקליבס'. בן-יהושע ציטט במאמרו את חוקר טבע הרומי פליניוס (23-79 לסה"נ), שציין בספרו Naturalis' 'Historia כי אורכו של פרי בודד מזן 'נקליבס' היה 11-10 ס"מ. ברצוני לציין כי פליניוס אינו חוקר הטבע היחיד שכתב זאת. ממספר מקורות היסטוריים עולה מידע דומה על גודלו הייחודי של פרי התמר מזן זה, שמקורו היה בבקעת הירדן: תאופרסטוס, תלמיד של אריסטו, שחי במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה, תיאר בספרו (19) זני תמר שונים בגודלם ומראיהם הגדלים בעמק הסורי (בקעת הירדן), ובתוך כך גם תיאר גם את גודלו הייחודי של זן Â ÈappleÚÈ ÌÎ Â ÌÈ Ó Ú cubit (כ- 18 אינץ' = 45.72 ס"מ), היינו כ- 11.4 ס"מ לתמר בודד. הוא אינו מזכיר את שמו של זן זה. הסופר הרומי אתניוס, שחי ברומי לקראת סוף המאה השנייה לספירה, תיאר (12) בספרו 'Deipnosophistae' את תמרי העמק הסורי (יהודה) שעלו על שולחן הקיסר, את גודלם וייחודם, בכך שנשמרו זמן רב. 38 'עלון הנוטע' שנה ס"ד, אפריל 2010
תמונה 2: תאופרסטוס, תלמיד של אריסטו: תיאר בכתביו זן תמר ענק, ללא ציון שמו גם מעיני המקורות היהודיים בני אותה תקופה לא נעלם פרט זה. בתוספתא ביכורים פ"א ה"ה נאמר: ÔÈ È Ó ÔÈ Ó ÏÚ Ï ÔÈ Â ÔÈ Â ÂÁÈ È Ï ÌÈ Ó ÔÓ ıâá ÌÈ Ó ÌÈ ÂÎ. Ï Â ÂÎ כידוע, את הפירות הראשונים והמובחרים שהבשילו הביאו כביכורים לבית המקדש, ובזמן קבלת הפירות בבית המקדש על ידי הכהן נאמרה פרשת ביכורים (ספר דברים כו 15-1). לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ביכורי תמרים ניתן להביא למקדש רק מאזור יריחו כי הם המובחרים מבין זני התמר בארץ. עוד עולה ממקור זה, כי ה'כותבת' נחשב לזן המשובח ביריחו ואולי בארץ כולה, שרק בהבאתו ניתן לקרוא את פרשת הביכורים. ממקור זה עולה, כי ה'כותבת' היה בעבר זן תמר מוגדר. ה'כותבת', כפרי תמר ידוע ומוכר, משמש גם כמידת נפח לעניין אכילה, הוצאה בשבת, אכילה ביום הכיפורים ועוד. על נפחו ומשקלו של הזן 'כותבת' אנו למדים ממספר מקורות. בתלמוד הבבלי נכתב: ÌÈ ÈÊ Èapple È È ÂΠ(כריתות יד ע"א). הזן 'כותבת' שימש מידת נפח, שוויו שני זיתים שמשקלם כ- 54 ג' (4). דבר זה מלמד על משקלה המרשים של תמרה זו. לשם השוואה, גודלו של תמר 'מג'הול' 'סופר ג'מבו', הגדול מבין זני התמר המסחריים הידועים היום, הוא 35-26 ג'. באמצעות דילול נמרץ ניתן להגיע למשקל מעט גבוה יותר. לסיכום פרק זה נאמר, כי קיימים כמה מקורות שאינם תלויים זה בזה, המספקים מידע כמעט זהה על גודלם וייחודם של תמרי ארץ ישראל מן העבר, ומעניקים למידע אמינות גבוהה. Ú ÌÈÈ ÂÎÈ ÌÈ Ó ÂˆÈ בן-יהושע ציין במאמרו כי היה קושי במכירת זני תמר איכותיים מחוצה לארץ ישראל, עובדה שעלולה הייתה להביא לירידה ברווחיות ענף התמרים בתקופה הרומית והביזנטית. לראיה הביא את דברי המשנה במסכת עבודה זרה: Ï Û ÓÂ È Ó È Ì ÂÎÚÏ Ì ÎÂÓÏ ÂÒ Ì ÈÏ appleâ ˆÁÂ Ë (פ"א מ"ה). בן-יהושע ציין, כי ממקור זה אנו למדים על איסור מכירת זני איכות של תמרים לגויים בתקופת חז"ל, זאת מפני החשש שיעשו בהם שימוש לצורכי עבודה זרה. אמנם הרמב"ם בפירושו למשנה כתב כי ההלכה כדעתו של רבי מאיר, וכך כתב גם פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא, אך חשוב לציין כי הרמב"ם עצמו אינו מביא הלכה זו בספר ההלכות שלו 'משנה תורה'. גם רבי יוסף קארו בספר ההלכות שלו 'שולחן ערוך' (המקובל כספר הלכות חשוב ביותר לפסיקה היהודית), אינו מביא איסור זה בפסקיו. נוסיף, כי ישנן עדויות מרובות לכך שזני תמר איכותיים מהעמק הסורי (בקעת הירדן) הגיעו לרומי. חלקן של עדויות אלו צוינו לעיל (תאופרסטוס, פליניוס, אתניוס ועוד), אך העדויות אינן רק מפי סופרים יווניים ורומיים, כי אם ממקורות חז"ל מתקופה זו. מעניינת עדות מקבילה המצויה בתלמוד הירושלמי (מעשר שני פ"ד מ"ו, נד ע"ד) על שיווק תמרי איכות מיהודה לרומי, ושם נאמר: È Î Î ÈÒÂÏ Èapple ÔÈÏÈ ÔÈ ÙÓ ÔÈ ÓÁ ÈÓ  Â ÈÈÁ Î Ú ÔÓ - כמו שראה רבי חייה בן ווא ברומי שפודים ופורקים את תמרי נקלווסין ברומי בשער (המחיר) של ארץ ישראל (שהיה זול יותר). זן התמר 'נקלווסין' נמנה על הזנים היבשים שנשלחו מארץ ישראל לרומי, שכן לא ניתן לשלוח לרומי תמרים לחים, מאחר שהם יחמיצו בטרם יגיעו ליעדם. מעדות זו, ואחרות שהבאנו לעיל, עולה כי זני איכות של תמרים נמכרו לחו"ל וכנראה בכמויות גדולות למדי, וכי דבריו של רבי מאיר במשנה (עבודה זרה לעיל) לא מנעו את יצוא התמרים (יתכן כי בתקופה זו לא היה חשש לשימוש בתמרים אלה לעבודה זרה). Ï È ı Ó ÌÈ Ó Ï ÂÓ בעקבות אינפלציה חמורה באימפריה הרומית שהחלה במאה השלישית לספירה, פירסם הקיסר דיוקלטיאנוס (305-284 לסה"נ) בשנת 301 לסה"נ צו בכל רחבי האימפריה (שכללה גם את נציבות 'יהודה') של מחירים מקסימליים למוצרים שונים. צו זה נקרא "אדיקט המחירים של דיוקלטיאנוס", והוא הקפיא את המשכורות ואת מחיריהם של למעלה מאלף מוצרים. בתוך רשימת המוצרים 'המוקפאים' מוצאים אנו גם את מחירי הפירות היבשים. בצו זה נכתב, כי מחיר התמר היה גבוה פי 6 ממחיר התאנה, שגם אותה ניתן היה לשמר לאורך זמן (17). לאור עדויות אלו ועוד רבות אחרות, מסקנתנו הייתה (16), כי ענף התמרים היה ענף מרכזי בחקלאות הארץ ישראלית בתקופה הרומית והביזנטית. אפשרויות הייצוא הנרחבות של פירות אלה העניקו תמורה גבוהה לחקלאים והיוו מרכיב חשוב בכלכלה הארץ ישראלית בתקופה זו. 39 'עלון הנוטע' שנה ס"ד, אפריל 2010
Ó ÈÓÏÒÂÓ Ù ÌÈ Ó ÛappleÚ בשנת 634 לסה"נ החלה תקופה חדשה בארץ. הכובש הביזנטי נוצח, חליפים מוסלמים כבשו את הארץ והחזיקו בה 458 שנה. במהלכה של תקופה זו נידלדל מאוד הישוב היהודי בארץ ורוב תושביה נטשוה לבלי שוב, לגלות בת 1,500 שנה לערך. ראוי לבדוק האם הידע החקלאי הייחודי שנצבר על ידי חקלאי הארץ בתקופה הרומית והביזנטית, שיטות הגידול וזני התמר הייחודיים, נשמרו גם בתקופה מוסלמית המוקדמת ולאחריה. נתקיימה בידינו עדותו של הגיאוגרף המוסלמי אצטח'רי (800 לסה"נ, התקופה הערבית המוקדמת) על גידול התמרים בארץ ישראל: ÈÚ Â ÂÓÎ ˆÓ Ï ß Ï apple ß Ó ˆÓapple Úˆ ÌÂÎ Î Ú ˆÎ ÂÚ ˆ ÂÈÙÂÈ Â Â Â È Ó Á ÌÂ Ó ÏÎ Â Ó Ï Â Î Ì Ó Ú Â Â ÂÎÈ Á ÂÓ Ô ÙÚÊ.(1) עדותו מתייחסת לאזור דרום ים המלח - צוער, אזור מבודד ובו עדיין גדל לפחות זן איכות יבש אחד, 'אנקלה' (ככל הנראה הזן 'נקליבס', בחילוף אותיות, עיין לעיל 'תמר 'נקליבס' בעבר' (5). כ- 150 שנה מאוחר יותר מעיד הגיאוגרף המוסלמי מוקדסי (1000-945 לסה"נ) על מטעי התמר בבקעת הירדן: Â Ó ÆÆÆÌÈ Ó Â Ó ÂÁÈ È ÌÈÁÏ ÌÈ Ó (7). עדות נוספת מתקופה זו נמסרה על ידי בירוני (מאה 11 לסה"נ), וכך כתב: Ó Ï È ˆÓ ÔÊ Ó apple ÁÏ Í Â ÔÈËÒÏÙ ÂÁÈ È ÂÊ Ê ÂÚ È Â ßßÈßÊÂÁß apple    ÓÂ Ë (11). יתכן כי עדויות אלו מקריות ואינן מבטאות תהליך מתמשך, וכי אין הן מקיפות את כלל זני התמר באזור יריחו ובקעת הירדן. לנו נראה כי יש בעדויות אלו ונוספות ביטוי למציאות ימיהם. הן מצביעות על שינוי הדרגתי במהלכה של התקופה המוסלמית המוקדמת, כמה מאות שנים לאחר תקופת המשנה והתלמוד (התקופה הרומית והביזנטית). בעוד שבתקופה הרומית והביזנטית נתייחדה בקעת הירדן בזני איכות יבשים, אזי בתקופה המוסלמית המוקדמת חל בה שינוי הדרגתי. אם בתחילתה עדיין נשמרו הידע וזני האיכות, הרי שבהמשכה ולקראת סופה חלה ככל הנראה הידרדרות בענף התמרים והוא החל לדעוך. רוב זני יריחו ובקעת הירדן בתקופה זו כבר היו לחים, שכל ייחודם אבד (8). ככל הנראה, זמן לא רב לאחר נטישת חבל ארץ זה מחקלאיו היהודים אבדו גם הידע וזני התמר היבשים, שעל פיתוחם שקדו חקלאי ארץ ישראל לאורך יותר מאלף שנה. יש לזכור, כי האפשרות לשמירה וריבוי של זני תמר יכולה להתבצע תוך מספר שנים מוגבל למדי. דקל התמר מוציא חוטרים בין גיל ארבע ל- 11 לערך, ואם לא טופלו וניטעו החוטרים אז, יכול הזן להיעלם לתמיד (גם כיום, ריבוי התמר באמצעות תרבית רקמה אינו מספק מענה הולם למגדלי התמרים, זאת עקב בעיות שונות שנתגלו בשימוש בשיטת ריבוי זאת: התפתחות לקויה של הדקלים, פריון לקוי ושונות בפרי). יתכן כי בד בבד עם היעלמות זני האיכות אבד גם ידע חקלאי חשוב לגידול דקל התמר, בדומה לחיסולו של ענף האפרסמון, שממנו הפיקו שמן מבוסם וייחודי (3). בתקופה הצלבנית ובראשית התקופה האיובית עדיין היו התמרים נפוצים בארץ (8, 14). אולם כבר בתקופה זו אנו עדים לצמצום במספר מטעי התמר באזורים שונים בארץ, וזאת בהשוואה לתקופה המוסלמית הקדומה. כבר בסוף המאה ה- 11 חלה ירידה משמעותית בהיקף גידול התמרים בבקעת הירדן, בצפון סיני ובמישור החוף. תהליך הנסיגה בענף התמרים הורגש בעיקר לאחר החרבת ערי החוף בפקודת צאלח-א-דין בספטמבר (8). 1191 עדויות מסוף המאה ה- 11 מאזור בית שאן מצביעות עדיין על עושר תמריה, אך לקראת סופה של התקופה האיובית ניתן היה למצוא אך מעט עצי תמר נושאי פרי (2). בתקופה הממלוכית הואץ תהליך ההתמעטות, עד שענף זה נכחד לחלוטין מאזור זה (העדויות האחרונות על תמרים באזור יריחו וצוער הם מאמצע המאה ה- 14 ). בשנת 1418 כתב אל-קלקשנדי: Ï Û Â ÌÈÈ Ë ÌÈ Ó ÌÈ ˆÂÓ ÔÈ Î ÌÈ È ÌÈ Ó (9). וענף זה סיפק אך בקושי את התצרוכת המקומית (8). באותה תקופה אף יובאו תמרים לארץ (13). ßÁÏ Â ÓßÏ DNA È לפני מספר שנים נלקח זרע תמר שנמצא במצדה וזמנו מהמאה ה- 1 לספירה, הונבט בידי איילן סלוואי וקבוצת חוקרים נוספת בקיבוץ קטורה שבערבה, וכונה בהמשך 'מתושלח'. לצמח זה נעשתה בדיקה גנטית, ובניתוח גנטי ראשוני של דגם עלה מוקדם (ראשוני) הושוו התוצאות משתיל זה לשלושה זני תמר של היום: 'מג'הול', שמקורו במרוקו והובא ארצה מארה"ב, 'חיאני', שמקורו במצרים ו'ברהי' שמקורו בעירק. בדיקת DNA זו העלתה, כי מעל 50% מרצף ה- DNA דמה בין כל הזנים. תוצאה זו ככל הנראה מאפיינת ומייצגת את זני התמר. אולם, בחלק שאינו זהה נמצאו הבדלים גנטיים גדולים יותר בין 'מתושלח' והזן 'מג'הול' - 35% שונות, הזן 'חיאני' - 19.5% שונות וה'ברהי' - 16.5% שונות. אם ניתן להסיק מסקנה כלשהי מזרע בודד - והדבר מוטל בספק גדול, ניתן לומר כי ה'מתושלח' קרוב יותר מבחינה גנטית (או פחות שונה) לזן העירקי ומעט פחות לזן המצרי. הבדלים גנטיים אלה יכולים אולי לבטא את הקרבה של ארץ ישראל העתיקה למרכזי גידול התמרים הגדולים של העת העתיקה מצרים ועירק (בבל ופרס) יותר מאשר למרכזים המרוחקים יותר, כדוגמת מרוקו. מחקר זה יתכן ויכול לסייע בפתרון שאלת חידוש מטעי התמר בארץ ישראל בתחילת ימי בית שני. ככל הידוע מטעי התמרים, בשונה מהזית, הגפן, התאנה, השקד ואחרים, לא היו נפוצים בארץ ישראל לאורך תקופת בית ראשון (10). ככל הנראה המשמעות הכלכלית של ענף התמרים הייתה אז נמוכה למדי. העדויות הראשונות על גידול משמעותי של תמרים ברחבי הארץ עולות מהמאה הרביעית לפני הספירה. מה הביא לשינוי זה בהרגלי הגידול של המטעים? מה הביא לפיתוח ענף התמרים בתחילת ימי בית שני? אם תוצאות דגימת ה- DNA יכולות ללמד דבר, אזי הן מצביעות על האפשרות שה'מתושלח', ואולי זני תמר נוספים, הגיע מבבל או ממצרים. דהיינו, היהודים גולי בבל לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס), בזמן שהותם שם, זיהו את הפוטנציאל הגלום בעץ זה ובפריו המתוק והטעים. בשובם ארצה הביאו חוטרים מזנים 40 'עלון הנוטע' שנה ס"ד, אפריל 2010
טובים ואיקלמו אותם לאורך בקעת הירדן. יתכן כי חוטרים מזנים טובים הובאו גם ממצרים, שגם היא הייתה מרכז גידול תמרים גדול בתקופות קדומות יותר ובשל קרבתה לארץ ישראל. ÌÂÈÒÏ הנבטת גלעיני תמר בניסיון להתחקות אחר זני תמר מן העבר, היא כיוון מחשבה נועז, אך בעייתי בכמה מישורים. ראשית, ארכיאולוגים ובוטנאים לא ייפרדו מגלעיני התמר שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. שנית, גם אם יימסרו גלעינים אלה, וגם אם נצליח להנביט את חלקם - שהרי אין 'מתושלח', גלעין תמר אחד שהונבט, מצביע בהכרח על הצלחות נוספות בעתיד, הרי כל גלעין יצמיח עץ השונה בתכונותיו מעץ האם ושונה מחברו, ומה נוכל ללמוד מזנים אלה? לעניות דעתי, ניסיון להפקת DNA מהציפה של תמרים מן העבר - וכאלה נמצאו באזור עין גדי ויריחו, ובחינת התוצאות, יספקו מידע מדויק ורב יותר בתחום זני העבר. ברצוני עוד להציע, וזאת בעקבות התייעצות עם ד"ר יובל כהן מהמחלקה למטעים במכון וולקני, כי יש לנסות להפיק DNA מממצאים שנתגלו במדבר יהודה וזמנם התקופה הרומית והביזנטית, כגון סנדלים, סלים, מחצלאות או כל כלי אחר שיוצר מעלעלי הדקל או מגזעו. יש להניח כי עלעלים וגזעים אלה נלקחו מעצי הנקבה, שהיו נפוצים באזורים אלה, בעוד שעצי זכר היוו מיעוט קטן. פיענוח תוצאות בדיקה זו יוכלו אולי לתת בידינו בעתיד מידע שיאפשר הגדרה טובה יותר של תכונות זני האיכות מן העבר. 9. קלקשנדי (1919-1913): אלקלקשנדי, צבח אלאעשא פי מערפת אלאנשאא, קהיר. 10. רוזנסון י' (תשמ"ז): גידול תמרים בעבר בארץ ישראל לפי המקורות, בתוך: איילון א' (עורך), התמר עץ החיים, תל-אביב, עמ' 104-94. 11. Al-Biruni (1973): Book on Pharmacy and Materia Medica, ed. H.M. Said, Karachi. 12. Athenaeus (1969): The Deipnosophists, Loeb Classical Library (with an English 13. Cohen A., Lewis B. (1978): Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century, Princeton. 14. Jacobus de Vitriaco (1611): Per. ed. J. Bongars, Gesta Dei Historia Orientalis, London. Ancient Greek agricultuer. 15. Mason S. (1927): Date Culture in Egypt and Sudan, U.S.A.D. Bull, 1457, Washington. 16. Pliny (1938): Natural History, Loeb Classical Library (with an English translation by Rackman H. London. 17. Safrai Z. (1994): The Economy of Roman Palestine Londom- New York. Strabo of Amaseia. 18. (1966): Strabo, Loeb Classical Library (with an The Geography of English translation by Horace L.J.), London. 19. Theophrastus (1961): Historia Plantarum, Enquiry into plants, Loeb Classical Library (with an English translation by Sir Hort A.), London. Â Â ברצוני להודות לפרופ' זאב ספראי, לפרופ' זהר עמר, לד"ר יובל כהן ולחיים אורן, על סיועם בהכנת מאמר זה. ÈÙ ÂÈÏ È 1. אצטחר'י (1967): אלאצטח'רי כתב אלמסאלכ ואלממאלכ (מהדורת,(De Goeje ליידן (צילום מהדורה משנת 1870). 2. יאקות (1870): מעג'ם אלבלדאן, לייפציג. 3. יוסף בן מתתיהו (תש"א): קדמוניות היהודים, תרגום י. שליט, תל-אביב. 4. כסלו מ' (תשמ"ט): "כזית - פרי הזית כמידת נפח", תחומין י, עמ' 427-438. 5. לונדון ע' (התשס"ג): מטעי התמר בארץ ישראל בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, עבודת לשם קבלת,M.A. עמ' 163-155,.170-165 6. לונדון ע' (תשס"ט): סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. 7. מוקדסי א' (1906): אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, (מהדורת,(De Goeji ליידן. 8. עמר ז' (תש"ס 2000): גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים. 41 'עלון הנוטע' שנה ס"ד, אפריל 2010